ליל הסדר הגדול בעולם, קורס קייאקים וטיולי אופנועים בפוקרה וסביבותיה.

ליל הסדר הגדול בעולם (השנה הוא היה השני בגודלו אחרי לה-פז בבוליביה) עם למעלה מ- 1000 מטיילים שרובם ישראלים ומיעוטם מה שאנחנו המטיילים הישראלים מכנים: "תיירים", תיירים יהודים ממקומות שונים בעולם, התקיים גם השנה בנפאל בניצוחו של הרב חזקי ליפשיץ.

          
כישראלים גם בחו"ל אנחנו ממשיכים את המסורת הצבאית ומחלקים כל דבר לשלוש.
ישנם מקומיים, במקרה של נפאל זה הנפאלים, ישנם ישראלים וכל היתר זוכים לכינוי הגנאי וחולב הכסף, תיירים. אנחנו כמובן לא תיירים, אנחנו ישראלים. ככאלה אנחנו מצפים למחירים אחרים.

הסדר התקיים לא רחוק מאזור  הטאמל Thamel בקטמנדו בירת נפאל, שהוא האזור בו משתכנים התיירים והישראלים. שליחי חב"ד תלו שלטים לאורך הדרך מרחק של בערך ק"מ וחצי עד למלון רדיסון. האולם היה ענק ויפה ולרגע שכחתי שאני בנפאל.

הסדר הגדול בעולם	מלון רדיסון
ליל הסדר נפאל 2009

  
כ- 30 שוטרים נפאלים חסרי תועלת גוייסו לאבטח את האירוע, אבל הם לא היו מבסוטים מהמצות והאוכל ולכן היה צריך לשחד אותם בשתייה חריפה, שברוך ה' החב"דניקים שולטים היטב בנושא הזה.
כמובן שלא הפקדנו את גורלנו בידי שוטרים נפאלים, שלעמוד במחסום ריק בגבול מצריים לא הייתי נותן להם. ישראלים רבים התנדבנו כחצי שעה של משמרת באחת מ- 5 העמדות שהוחלט עליהן מראש.

  
הסדר עבר כשורה. היו מספר הפסקות חשמל קצרות אבל זה בהחלט מצב טוב, בעוד שאר האזור שהה בעלטה כמה שעות טובות. האוכל היה סביר. לא ציפיתי לארוחת מלכים, אבל היה מספיק ואני מעריך את מה שבית חב"ד עושים. התנאים בנפאל קשים ולא פשוט להרים אירוע, בטח שלא בסדר גודל כזה. ואם לא די בכך גם השנה הקונטיינר המלא במוצרים כשרים לפסח, שהרב חזקי הזמין חודשים לפני מהארץ, הגיע משום מה למלזיה!!! שנה שעברה, הוא נתקע בהודו, ושלחו מסוק להביא חלק מהציוד. לפני שנתיים איכשהו יומיים לפני הסדר, המשאית עם הקונטיינר חצתה את הגבול בין הודו לנפאל, ולאחר מכן נעלמה כלא הייתה, ואף אחד לא ידע איפה היא. התושייה של הרב חזקי, ששלח שני ישראלים על אופנועים לאורך הדרך בה הייתה אמורה המשאית לנסוע כשהוא מצייד אותם בתיאור של הקונטיינר, הצילה את המצב. אחרי יום התקשרו שני הישראלים לרב ואמרו שהם מצאו את המשאית עם הקונטיינר אבל טענו שמשום מה יש בה הרבה קופסאות עם קרקרים עם כיתוב ברוסית.... ככה זה כשמזמינים מצות ממפעל ברוסיה... ובמקביל שולחים שני ישראלים שלא ממש יודעים לזהות ציור של מצות....

הסדר הסתיים בחצות, וגם עידו ואני תרמנו מזמננו ועמדנו כחצי שעה בשער הראשי ושמרנו בפני מפגעים פוטנציאלים.

בימים שקדמו לליל הסדר יצאנו עידו ואני ל- 4 ימים של קורס קייאקי נהרות. עשינו את הקורס בנהר הטריסולי הנמצא ארבע שעות מקטמנדו לכיוון פוקרה.

  
אבל אתם יודעים מה, אני אספר לכם מה יש בנהר. חוץ מזה שקצת מזרימים בו מי שופכין ושהכפר עושה בו כביסה, יש בו לא מעט גוויות צפות. עוד לא נפגשנו בגופת אדם (למרות שאני לא אתפלא) אבל ביום השני חתרנו והתאמנו על שייט ויציבות ברפיד קטן, לצד גופת פרה מנופחת שהריחה לא משהו...
ישנו באוהל על מדשאות סמוך לנהר כאשר כל ילדי הכפר שהיו בחופש קרקרו סביבנו. במהלך האימונים הם היו איתנו בנהר. בערבים שיחקו איתנו כדור רגל, ובסה"כ נתנו לנו הרגשה טובה.
את ארוחת הבוקר והערב אכלנו בביתו של המדריך. נכון יותר בבית של חמותו. כאשר עשרות זוגות עיניים של ילדים ומבוגרים כאחד בוחנים אותנו במשך כל שהותנו שם. זו הייתה חוויה מצחיקה.
ביום השלישי החלטנו אחרי שעה וחצי של אימון ספרינג רול שכבר נכנסו לנו מים לכל נקבובית וחור, לקחת פסק זמן ולהצטרף לרפטינג של 3 שעות עם שתי סירות שיצאו. מדובר באותה חברה ולכן הרפטינג לא עלה לנו כסף.
הרפטינג מבחינת הרפידים היה עלוב למדי. רוב הזמן רפידים נמוכים של 1 ו- 2. ואולי חמש רפידים של שלוש עד שלוש וחצי. תוצאה של שנה ללא גשמים בנפאל.

ניסיון לספרינג רול של עידו, נדרש כוח והרבה טכניקה.

      
אבל סך הכל היה כיף, התפנינו למלחמות עם הסירה השנייה, עשיתי באדי רפטינג ברפידים הקטנים. סך הכל כאטרקציה שלא עלתה לי כסף ולא נדרשתי לנסוע 4 שעות במיוחד בשבילה זה היה נחמד.

אחרי שבת חול המועד נסענו עידו ואני לפוקרה.

  
לפוקרה מגיעים על מנת לעשות טרקים. ישנה את שמורת האנפורנה ויש בה טרקים כמו הסובב אנפורנה, האנפורנה בייס קמפ, הפון-היל, הג'ומסום ועוד...

   
מכיוון שעשיתי כבר את הסובב אנפורנה, הג'ומסום והפון-היל לפני שבע שנים, נשאר לנו האנפורנה בייס קמפ, אך עידו כנראה שבע לעת עתה מטרקים. גם אותי לא משך יותר מדי לעשות טרקים בגלל הימים החמים והראות הגרועה שהייתה בשל האובך. בנוסף, האנפורנה בייס קמפ הוא טרק שמחציתו נמצא בגובה של פחות מ- 2500 מטר.
לכן כל יום כמעט שכרנו אופנועים וביקרנו במקומות שונים.

כיאה לחגיגות ראש השנה, הנפאלים הקימו לונה פארק עם מתקנים. חלקם מתקנים אמיתיים כגון גלגל מסתובב, רכבת הרים וחלקם דוכנים כמו בשוק פורים, בסגנון של הפלת מגדל פחיות ב- 4 זריקות כדור או זריקת חישוק על קולה או מוצר אחר... רק הבעיה היא שהכרטיס עלה יותר מהקולה שאני יכול לזכות בה... וחלק מהדוכנים הפרס היה בקבוק בירה... ראשית אני לא שותה בירה, שנית, חול המועד פסח!

    
כמובן שלא עלינו על המתקנים, שרובם היו עלובים. אלו שכן נראו מפחידים, היו מפחידים מדי, למשל הגלגל המסתובב שגובהו מגיע להערכתי ל- 25 מטר הסתובב במהירות גדולה והיה נראה שכל רגע אנשים עומדים לעוף ממנו.
אני על מהנדסים נפאלים לא סומך. ראיתי את התשתיות שלהם, איתם אני לא לוקח סיכון.

   
אך צפינו בקיר המוות, קיר עגול עליו נוסעים במהירות מסחררת שלושה אופנועים ושלושה רכבים ועושים כל מיני תרגילים מגניבים. אותי זה הרשים, במיוחד שהם לא לבשו שום מגנים על גופם למעט קסדות שחבשו רוכבי האופנועים. טוב, ההודים והנפאלים ידועים בבטיחות שלהם...

כמו שציינתי כל יום לקחנו אופנועים ושוטטנו בפוקרה וסביבותיה. בקרנו במפלי דוד, בימים אלו המפל ללא זרימה כמעט וכל הזבל והלכלוך שיש בשמורה לא נותנים הרגשה נעימה. אך הנוף שנשקף מסטופת השלום world peace stupa שמתנשאת מעל האגם ופוקרה, היה מרשים מאוד. בגלל האובך לא ראינו את ההרים המושלגים הנישאים מעל פוקרה.
שכרנו שתי סירות עם ארבע בנות ישראליות מהאכסניה שלנו, נועה, איילת, ראומה ולאה ויצאנו לשוט באגם. אחרי שעה מיצינו את העניין.

   
נסענו לבנגס, אגם נוסף כ- 17 ק"מ מפוקרה, ביקרנו בכפר הטיבטי או שלא ... היה גשם זלעפות כך שברחנו משם מהר חזרה לפוקרה.
עידו עשה מצנחי רחיפה טנדם. הוא נהנה מהחוויה והנוף, אבל התענוג הזה עולה 90 דולר. שזה סכום לא פרופורציונאלי לנפאל. לדוגמא אותה קפיצה טנדם בבוליביה עולה בסביבות 40 דולר. ובוליביה יקרה יותר מנפאל.

לסיום לקחנו עידו אני ובחור נוסף בשם ניר, אופנועים לשלושה ימים לצ'יטואן.
אומנם כבר לפני שבע שנים בקרתי בצ'יטואן עם שמיר ויוגב, והתאכזבנו קשות אחרי יומיים טרק בג'ונגלים, וחוץ מחום מוות ומתקפת יתושים לא ראינו יותר מדי. מוזר ... ג'ונגל נטול חיות...
הפעם עיקר הטיול היה הנסיעה באופנועים בדרך שבין פוקרה לצ'יטואן מרחק 170 ק"מ. הדרך יפה, לפעמים מזכירה שלב במשחק need for speed, מצד אחד הנהר, מצד שני צוקים או כפרים. בדרך חולפים על פני גשרים, כפרים, שדות אורז ועוד.

     
הפעם לא נפלנו בפח וויתרנו על הליכה של 4 שעות בג'ונגל, על גבו פיל או בג'יפ ובנינו חצי יום של אטרקציות.
התחלנו ב- 7 בבוקר ב- 40 דקות על קנו. היינו אמורים לראות קרוקודילים ותנינים אך כל מה שפגשנו היה תנין קטן שעמד בצד ללא תזוזה . לדעתי זה תנין עשוי חרסינה, גיבוי למקרה שהשניים וחצי תנינים שכן נמצאים שם עסוקים עם תיירים אחרים. הקנו היה לא יציב בעליל וכל רגע הרגשנו שאנחנו הולכים להתהפך. בשונה מהפמפס בבוליביה שם פחדתי ליפול בגלל התנינים בנהר, כאן חששתי למצלמה שלי שתירטב. מהתנין חרסינה לא באמת פחדתי....

אחרי זה עברנו להליכה של חצי שעה בג'ונגל. בהתחלה המדריך לא הפסיק לבלבל את המוח על כל חרא שהוא ראה או עקבות. אבל כנראה שיחק לנו המזל וראינו קרנף רוחץ לו באגם קטן. כשהבחין בנו ברח.

   
לאחר מכן בקרנו במקום בו מגדלים פילים ויש פילים קטנים בני מספר חודשים. לא מעניין במיוחד. משם חזרנו בג'יפ עשר דקות חזרה לעיירה ממנה יצאנו.

   
האזור חם מאוד ובשביל לסיים בצורה טובה וקרירה ירדנו לנהר ועלינו על פיל שהכניס אותנו לנהר, הרטיב אותנו והפיל אותנו מגבו לתוך הנהר. אלו היו עשר דקות כייפיות. אני חושב הכייפיות ביותר מכל מה שיש לעשות בצ'יטואן.

    
סיימנו הכל לקראת 12 בצהריים חטפנו משהו קל לאכול ויצאנו על האופנועים חזרה לכיוון פוקרה. לאחר כחצי נסיעה כשחלפנו בעיירה על הדרך, נפאלי על אופנוע חתך אותי במהירות. המעצור האחורי שלי היה די גמור, לכן על מנת לא להיכנס בו לחצתי בחוזקה על המעצור הקדמי, פעולה ששלחה אותי ישירות ובמהירות לכיוון הכביש כשהראש פוגש ראשון את הכביש החם והקשה ולאחר מכן גלגל השיניים. התוצאה: מכות יבשות, בכל מיני מקומות בגוף ומכה חזקה בלסת.
עשרות נפאלים הצטופפו בטבעת מסביבי וגם משטרה הגיעה. אבל סיימנו את העניין מהר ונעלמנו משם, במיוחד בשל העובדה שעידו בלי רישיון.
המשכנו את דרכנו מבקרים בכל מיני מקומות נוספים בדרך.

רחצה עם פילים
ניר מתעופף	על גב הפיל
מעוף העידו...

  
לאחר שהגענו לפוקרה, חזרנו לאכסניה, התקלחנו וקפצנו לבית חב"ד לשבת קצת עם רבי יוסי ורבי אהרון. אז גם היה לי הפנאי קצת לבחון את מצב הלסת וגיליתי שהיא כואבת ואני לא ממש מצליח לפתוח את הפה ולאכול דברים. הבנתי שכנראה חטפתי מכה חזקה וצריך לבדוק את העניין.

   
למחרת בבוקר קפצתי לרופא נפאלי שאחרי דקה של בדיקת הלסת נתן את האבחנה שלו וטען שפרקתי את עצם הלסת בצד ימין ועל מנת להחזיר את העצם למקומה הוא הולך לשטוף ידיים ומיד חוזר.
זה היה כואב, הוא דחף את אגודליו לתוך פי, ולפת את הלסת ביתר אצבעותיו. ונתן משיכות חדות וחזקות למטה ושמאלה. מרוב הכאב הייתי קרוב לתת נעילת לסתות כזו שהייתה משאירה בפי שני אגודלים נפאלים. אבל אני שומר כשרות ולכן הסתפקתי בצעקות כאב קצרות...

  
האמת, שלאחר הפעולה הזו המצב היה טוב יותר והצלחתי לפתוח יותר את הפה אבל עדיין היה כואב והייתי מוגבל בפתיחת הפה. ולכן הרופא הציע שניסע לבית החולים בפוקרה ונעשה צילום רנטגן.
בית החולים יחסית נראה בסדר. אומנם נדרשו 7 טכנאים לקחת צילום והם עשו את זה בצורה די לא מקצועית דבר שגרם לכך שהם עשו לי 6 צילומים. ואם לא הייתי אומר שאני לא מוכן לעשות עוד צילומים הם היו ממשיכים. אבל אני מעדיף להיות עם לסת פרוקה ולא עם סרטן מעודף קרינה...

   
לאחר ששני מומחים בחנו את הצילומים, הגיע תורו של מומחה נוסף לדחוף לי ידיים לפה ולנסות ליישר משהו. גם פעולה זו כאבה, וגם כאן הייתי קרוב לנעילת לסת ולעיסת אגודלים נפאלים של פרופסור נפאלי... אבל האמת, שהפעולה הזו סופסוף עזרה, ויכולתי לפתוח את הפה בקלות יותר.
קיבלתי כדורים, שאני לא לוקח.(אין לי מושג מה זה ולמה...), הוראה שלא לאמץ את הפה שבוע וחשבון של 5000 רופי ושלחו אותי הביתה.

לאחר שבוע וקצת באזור פוקרה חזרנו לקטמנדו. האוטובוס נתקע בדרך ונאלצנו להמתין שעתיים למכונאי. אז בינתיים נכנסנו לנהר ושחינו. חצינו אותו בשחייה מנסים להגיע לצד השני לפעמים מגיעים לרפיד שלא ממש כדאי לעבור אותו ללא סירה.

הגעתי לפני יומיים להונג קונג. אני ממתין לימית שתצטרף אליי שבוע הבא ונתחיל לטייל בסין.
עידו חזר ארצה יום לפני. הוא ממתין לגיוס. כבר בנחיתה היה לו את המפגש הראשון עם הצבא... מפגש מעניין :)

הטיול עם עידו היה מושלם. הסתדרנו מעולה למרות פער הגילים (14 שנה) אפילו נשאלתי שאלה מוזרה האם אני אבא שלו ???!!! והוא שאל ברצינות....

   
עידו קליל, נוח וזורם. היה תענוג לטייל איתו.
זו רק טעימה קטנה של חו"ל. אחרי השירות בע"ה אני מאמין שהוא יצא לטייל בדרום אמריקה לטיול הגדול.