מונגוליה - אגמים וקרחונים במערב, רכיבת סוסים ואגם חופסגול

אחרי ארבעה ימים במדבר גובי בביקורנו בקרחון ובדיונות, ולאחר שלושה ימים נוספים בעיירה בשם אייביכיר שם צפינו בפסטיבל הנדם, המשכנו מערבה, לאזור המרוחק ביותר במונגוליה.

ארבעה ימים נמשכה הנסיעה למערב. ברכב יושבים אחד מול השני, שלושה מושבים עם כיוון הנסיעה ומולם שלושה נגד כיוון הנסיעה. מה שמאפשר לנו לתקשר טוב יותר, לדבר, לשיר וגם לקבל החלטות.

הגענו לאולגי, העיר הגדולה במערב. עשינו פרמיט לאגמים (2000 טוגריק לאדם), ונסענו שעתיים וחצי לעיירה אחרת לעשות פרמיט להרים (2000 טוגריק לאדם). המשכנו עוד יום וחצי  לאגמים שם עשינו את סוף השבוע, יום חמישי עד ראשון.

  
האזור יפהפה, אגמים גדולים, מעליהם מתנשאים הרים שפסגותיהם מושלגות, יערות שיורדים מההרים עד לקו המים. האזור גובל עם רוסיה.
טיילנו על ההרים, בין הגרים הבודדים שפזורים באזור ושרפנו שעות בדייג.
המאמצים נשאו פרי, ואיתי הדייג המדופלם, הביא לנו כמעט כל יום כמה דגים לארוחת ערב.

ביום ראשון תכננו לצאת מהאגמים ולנסוע יום שלם להרים שנמצאים צפונית לאזור האגמים על הגבול עם רוסיה. ביציאה שוקי החליט שהוא עוצר 10 דקות לנקות את הקרבורטור. מעשר דקות זה הפך ל-7 שעות, אחרי ששוקי סגר הכל, חוץ מבורג אחד שנפל, וחיפשנו אותו בחול אבל לא מצאנו. תנחשו איפה הבורג הלך לו לטייל ???

  
לא נעים, אבל הוא בחר לו ליפול לתוך המנוע. כבר בשניות הראשונות של הנסיעה נשמעו רעשים, והפרצוף של שוקי אמר הכל. עצוב היה לראות את שוקי מתוסכל. אבל מנוע מרוסק זה לא מה שיפריע לשוקי.
הוא פירק את המנוע, החליף חלק מהחלקים שהיו לו, חלק מהם יישר עם המצ'טה של איתי שהביא מהפיליפינים, ואפילו השתמש בחלק מהמצית שלנו. ממש רב אומן שוקי שלנו.

לאחר מכן יצאנו לדרך, כמובן שעקב השעה המאוחרת שיצאנו, נאלצנו לישון בדרך. ורק למחרת בערב הגענו לאזור ההרים. הדרך הייתה קשה, ושקענו באזור בוצי בו יובל של מים הציף את הכביש. שקענו עמוק, ונאלצנו להטות את היובל לכיוון אחר, ולייבש את האזור.

   
אני מקווה "שהטיית הנהר" לא תגרום לאסון במקום אחר במונגוליה :-)

ישנו לראשונה בטיול בגר. אני חייב לכתוב, שהאוהל מתוצרת סין שקנינו ימית ואני בצ'ח באולן-באטאר, שכל יום משהו אחר נקרע בו, נוח וחמים לא פחות מהגר.

למחרת שכרנו סוסים לרכוב 14 ק"מ עד לאזור ההרים. וגמל שייקח את הציוד הרב... בכל זאת לא רצינו לוותר על אוכל טוב גם בשני ימי הטרק שתכננו.

מונגוליה זה המקום לרכוב בו. אין בשום מקום סוסים חזקים וחופשיים כמו במונגוליה.
רכבתי בלא מעט מקומות מסביב לגלובוס. במקומות מערביים, הסוסים אינם דוהרים. מקסימום קצת רצים שזה רק יותר כואב. הסיבה לדעתי היא עניין של ביטוח ופחד מפציעה ואחריה תביעה. גם במדינות עולם שלישי, תמיד הסוסים סרים למרותו שלו בעל הסוסים. ולא משנה כמה בעיטות תיתנו לסוס בצלעותיו ובאיזה עוצמה, הוא לא ידהר ללא הוראה מהבעלים שלו. במקרים רבים הסוסים הם כלהקה, וסוס בודד לא ירוץ אלא אם כן הסוס המוביל רץ, ובד"כ הבעלים רוכב על הסוס המוביל והוא מעדיף שלא לעייף ולשחוק את הסוסים שלו, כדי שיהיה להם כוח לעוד לקוחות...

במונגוליה, בין אם עולים על סוסים שמכירים ובין אם משאילים את "האופניים" של המקומי, שתי בעיטות בצלעות והצלפה בעכוזו של הסוס והוא פותח בדהרה מטורפת.
גם תוואי השטח מעולה לדהירה, מישורים אינסופיים.

אם במדינות אחרות, במיוחד בארץ בעלי הסוסים, לפני הרכיבה נותנים 5 דקות של הוראות בטיחות, מה כן ובעיקר מה לא לעשות, במונגוליה נתנו לנו עצה אחת: "אל תכניסו את כפות הרגליים עמוק לארכובות, כדי שאם הסוס ישתגע או ייפול, תספיקו להיחלץ ולקפוץ ממנו...", מעודד, הא ?!

הרכיבה הייתה מדהימה. הסוסים של יעל ושלי כיכבו. כל הזמן הדהרנו אותם, בעליות ובירידות, הישר אל תוך קבוצה של מאות כבשים שרעו בשטח ונפוצו בבהלה לכל עבר.
בחלק הסופי, התחרה הסוס שלי עם הסוס של איתי, בריצה בשביל במגמת ירידה כשמהצדדים יש הרבה בורות, ביצות ונחלים. דהירה מפחידה בה אפשר כל רגע לעוף מהסוס.

כשהגענו למרגלות ההרים והקרחון, מצאנו אזור להקים אוהלים, שכל יום יוצאים ממנו לטרק וחוזרים בערב למחנה. היה קר מאוד, רוחות חזקות, והיה צפוי לרדת גשם חזק בערב ולכן החלטנו לוותר על הקמת אוהלים ולהשכיר גר גדול, בעלות של 10,000 טוגריק לכולנו (בסביבות 7$).

   
כבר באותו היום טיפסנו על דרדורת אבנים, וירדנו ירידה אדירה באותה דרדורת אבנים עד שרגלינו דרכו על הקרחון הענק שירד מכיוון ההרים. הלכנו על הקרחון, מדי פעם היה חריץ עמוק והיה אפשר לראות ולשמוע את זרימת הנהר הגדול שזורם מתחת לקרחון. הצבע של הקרחון בסדקים אלו היה כחול.
ירדנו במורד הקרחון כשעה וחצי  עד שהגענו למשטח קרחוני. שם עצרנו לקפה, עוגיות, צילומים ואתגרים...

לקח לנו עוד שעה וחצי לשוב חזרה למחנה, כרגיל בישלנו ארוחה מצוינת והלכנו לישון.
למחרת השכמנו קום ב-6 בבוקר, ויצאנו ב-7 בבוקר לכיוון אחד ההרים שמסביב לקרחון.
שעה וחצי הליכה בעליה מתונה עד מרגלות ההר שם התחילו רוחות חזקות וקרות. עצרנו לקפה ועוגיות ומיד אחריו התחלנו בשעתיים של טיפוס לכיוון הפסגה.

הטיפוס היה על סלעים, וטיפסנו עם הידיים. כבר בחצי השעה הראשונה התחילה סופת שלג. ערפל כיסה את האזור, רוחות חזקות ומקפיאות החלו לנשב. נדרשנו מדי פעם להתכופף ולשכב על הסלעים מאימת הרוח שממש דחפה אותנו. הגענו עד קצת לפני הפסגה, שם חתכנו לגב ההר וירדנו קצת לכיוון מורד שלג שנמשך וירד עד למרגלות ההר.
התוכנית היתה להוציא את מזרוני השינה שכל זוג הביא איתו ולגלוש איתם עד למטה.
האמת, שמלמעלה זה היה נראה מפחיד, והיה קטע שהייתה זווית חדה של 60 מעלות ונראה שזה יגרום לנו לצבור מהירות גבוהה מדי שלא תאפשר לנו לעצור אחרי זה, ובסוף יש לא אחר מאשר, סלעי בזלת משוננים.

כיאה לאבא ואמא, התנדבנו אני וימית ראשונים לנסות, פרסנו את המזרון והתיישבנו. התחלנו לגלוש, ומיד צברנו מהירות גדולה, עוד לפני שהגענו לחלק הזוויתי באמת. ישר נעצנו רגליים בשלג ורק בקושי עצרנו. החלטנו שזה מסוכן מדי ונרד רגלית לחלק שאחרי הזווית החדה.

  
ירדנו כחצי שעה לאורך המקטע המכוסה שלג, כאשר שלג יורד עלינו. כשהגענו למקום שחשבנו לבטוח כבר וויתרנו על המזרנים. הפעם איתי התנדב ראשון, וגלש למטה. אנחנו אחריו לא לפני שכמעט איבדתי את הנעל שלי בתוך השלג.
הדרך חזרה הייתה קפואה. שלג ירד עלינו, נשבו רוחות חזקות וקרות, ונרטבנו לגמרי.

אחרי שעה וחצי הגענו לגר, הבערנו את הקמין וניסינו לייבש את הבגדים. לאחר שעתיים כבר היינו על הסוסים בדרך חזרה.
שוב היה לי סוס חזק ומשוגע ושוב יעל ואני דהרנו בדרך חזרה. באחת הירידות דהרנו יעל ואני והדרך הייתה עם בורות והסוסים כל הזמן זינקו, מה שהיה די מפחיד. מכיוון שהארכובות שלי היו קצרות, ישבתי עם הרגליים גבוה ולא היתה לי אחיזה טובה  של הירכיים בסוס. לכן באחת מהקפיצות של הסוס, איבדתי את שיווי המשקל ועפתי מהסוס. למזלי עפתי על קר דשא ולא על אחד מהסלעים המשוננים המפוזרים באזור.

  
הסוס של יעל שראה שהסוס שלי עצר, בכלל שרוכבו נפל, עצר גם הוא בפתאומיות, ויעל פשוט עפה מעליו. למזלנו אף אחד לא נפגע, ושנינו ישבנו על הדשא צוחקים.

בעל הסוסים, לא הפסיק לסמן לנו שנדהר, ועודד אותנו כל הזמן כשדהרנו.

כשהגענו, העמסנו את הציוד לרכב ונסענו לכיוון אולגי.
משם המשכנו לכיוון חופסגול 4 ימים. עצרנו באגמים בדרך, באחד מהם ישנו ליד האגם באזור בו נהר חובר לאגם. איתי ואני ניסינו לדוג שם, ואחרי שעה של ניסיונות הכרזנו על המקום כנהר ללא דגים. ואז הגיע מקומי, עם חוט דייג שבסופו דמוי דג. הוא זרק את דמוי הדג רחוק ומשך בחזרה. בתוך מספר דקות הוא הוציא דג בגודל של חצי מטר. אחרי שתי דקות הוא הוציא עוד אחד.

עמדנו בהלם, מיד החלפנו את הקרסים לדמויי דג שהיה לנו, ומיד גם אנחנו השתתפנו בחגיגה. איתי משה מהנהר שלושה דגים ענקיים. אבל כשהסתכלנו, הצטננה שמחתנו, כשגילינו שאין לדגים קשקשים ולכן אינם כשרים.
לכן תרמנו שניים מהדגים למקומיים שהיו באזור.

דג אחד שמרנו לשוקי ולעוד חבר'ה שאולי ירצו לאכול, והתחלנו לבנות אוהלים ולהתארגן ללילה כשלפתע בבדיקה מדוקדקת של הדג גילינו לשמחתנו שכן יש לו קשקשים.
איתי רץ מהר לדוג עוד דג, ובאותו הערב בנוסף לתבשילים הרגילים, טיגנו פילה דגים עם תיבול וקמח. היה מצוין, ונשאר לנו גם ליום המחרת.

למחרת יום שישי נסענו צפונה לעשות שבת על גדות אגם יפה ומלוח. אבל אחרי שפרקנו את הציוד ופרסנו מחסה,התחילו לנשב רוחות שכמעט והעיפו אותנו לקפריסין. לכן החלטנו להמשיך עוד כשעתיים מזרחה עד שנגיע למקום ללא רוחות חזקות וליד נהר או אגם.

  
אחרי שעתיים עצרנו על גדות נחל סמוך לעיירה. עשינו שם את השבת, שבמהלכה הסתובבנו בעיירה, פגשנו מקומיים דוברי אנגלית, אירגנו משחק כדורסל, ישראל-מונגוליה, איתגרנו ילד מונגולי על מקביליות, הקפצנו אבנים בנהר והצקנו לכבשים מקומיות.

ביום ראשון המשכנו יומיים לעיירה מורון הסמוכה לאגם חופסגול, בדרך עברנו באגמים מתוקים ומלוחים.

במורון ישנו באכסניה של באטה, בחור נחמד שמספק מידע על אזור חופסגול ואייילי הצפון. למחרת יצאנו ליומיים לחופסגול.

המקום יפהפה, האגם אדיר בגודלו. רוחבו 30 ק"מ ואורכו 134 ק"מ. והוא האגם ומקור המים המתוקים הגדול ביותר במונגוליה. עצרנו בנקודות יפות, טיילנו ברגל, נסינו לדוג ללא הצלחה אבל בנינו איתי, משה ואנוכי רפסודה לתפארת. רק שכושר הציפה שלה לא היה משהו, וכשניסינו לשוט, היא שקעה תחת משקלנו. לכן עשינו  תורות וכל אחד עמד עליה.
המים היו קפואים, ורק לשים את הרגליים 15 שניות במים גרם לכאב עז מרוב הקור ולכן אף אחד למעט, איתי "לא קר לי", לא העז להשיט את הרפסודה יותר ממטר או שניים מהגדה.

בלילה ישנו בגר מפנק, שכלל מיטות, שולחן וכסאות וקמין עם עצים.
בערב קפצו לביקור זוג מונגולים צעירים עם בנם הפעוט, וחבר נוסף שלהם. הם שמעו שאנחנו מישראל והיו אחוזי התרגשות. בשיחה שהייתה להם עם שוקי הוא ציין שאנחנו מישראל וסיפר להם שאני כל בוקר מניח מצלמות זעירות על הראש ועל היד (תפילין). לא ממש הבנו מאיזו כנסייה הם, משהו בסגנון של "כנסיית סבן-אדבנטאג'". זהו זרם בנצרות המונה 17 מליון בני אדם בעולם ומרכזו בארה"ב. והמיוחד בהם שהם שומרים דברים מהברית הישנה. לדוגמא, הם שומרים שבת ולא את יום ראשון.

  
הם היו נלהבים מאוד, ושאלו איך נראה תפילין וכיפה.
הם התרגשו מאוד שהצגתי להם כיצד אני מניח תפילין.
בסופו של דבר אמר לי אחד מהם "ברך אותנו". דבר כזה מעולם לא בקשו ממני, קטונתי ולא ידעתי מה לעשות. לכן הצעתי להם שיכתבו על דף בקשות מאלוהים, ואני אטמון את הפתק בכותל המערבי. הם שאלו אם לכתוב במונגולית. ועניתי, שאין מה לדאוג, אלוהים יודע לקרוא מונגולית.

למחרת חזרנו ארבע שעות חזרה למורון. באמצע הדרך נקרע הבלם דיסק מתושבת הגלגל. 25 שנה שוקי בעסקי מכוניות והוא מעולם לא ראה שמתכת חזקה כל כך מגיעה למצב כזה. "מוצר סיני מחורבן" הוא הפטיר. ותוך 20 דקות פירק את הבלם דיסק. והמשכנו בדרכנו למורון ללא ברקס קדמי ימני.

  
באותו היום היה צום תשעה באב. הוא עבר יחסית בקלות, בהתחשב בעובדה שבמונגוליה מחשיך בסביבות 11 בלילה.

אלו היו השעות האחרונות שלנו עם שוקי.  אחרי 26 יום האס"ק שלט (אווירת סוף קורס). ומצאנו שבקילומטרים האחרונים למורון, שוקי התחרה בג'יפ אחר ונסע ממש בפראות ובמהירות. לא הבנו בדיוק מה הלך שם אבל הרכב שייט מצד לצד, ואי היכולת ללחוץ ברקס הורגשה. שוקי לא ממש הקשיב לנו, אבל למזלנו אחרי 5 דקות, נהג הג'יפ השני נכנע.

  
זה ממש לא התאים לשוקי כיוון שהוא היה ממש אחראי. כשהיינו מציעים לו בהפסקות בירה, הוא היה אומר לנו "לא לא, משטרה". היינו החבר'ה מסתכלים אחד על השני ואחרי זה לאופק, ומנסים להבין, איפה בדיוק יש שוטרים בים הקילומטרים הריקים האלו.... לכו תבינו ראש מונגולי.

איתי "לא קר לי" האמיץ היחיד שמרחיק עם הרפסודה למעמקי האגם

במורון, נפרדנו משוקי, וגם אנחנו החבורה התפצלנו.
לימית ולי הייתה ויזה ל-40 יום בלבד ולכן נותרו לנו חמישה ימים לעזוב את מונגוליה.
איתי, רוויטל, משה ויעל שעשו ויזה ל-60 יום פלוס מינוס, המשיכו צפונה לאיילי הצפון.

לסיכום, הטיול במונגוליה היה מדהים. הנופים, התרבות, המקומיים, הטרקים, הרכיבה על הסוסים ומעל הכל החבורה שהיינו. הסתדרנו מעולה, היינו באותו ראש, וישבנו ימים שלמים בנסיעה והעברנו את הזמן בנעימים.

תודה לך שוקי הנהג. ותודה לכם איתי, רויטל, משה ויעל. היה לימית ולי כיף איתכם בחודש הזה.

חזרנו ימית ואני בטיסה לאולן באטאר (170$ לכרטיס), עשינו בה שבת וביום שני טסנו לתאילנד. אחרי יום ימית טסה חזרה לארץ ואני אמשיך לשבוע עד שבועיים בבורמה.