מונגוליה – טיול ג'יפים, מדבר גובי הכולל קרחון, דיונות ענק ופסטיבל הנדם

למעלה מחודש טיילנו במדינה המדהימה הזו, מונגוליה.

  
מונגוליה כוללת מרחבים עצומים, ערבות מדבריות או ירוקות הנמתחות לאורך ק"מ עם הרים שמקשטים אותן בסופן. מדינה מגוונת שיש בה את מדבר גובי בדרום, הרבה אגמים במרכז ובצפון, הרים מושלגים וקרחונים במערב ועוד...

מונגוליה, ארץ עם הרבה טבע וכמעט ולא ניכר מגע יד האדם. במדינה ענקית זו, הגדולה מישראל פי 70, ישנם רק 3 מליון תושבים, ששליש מהם גרים בעיר הבירה אולנבאטאר Ulaan baatar או בקיצור UB. מה שאומר שייתר השני מליון התושבים מפוזרים בשטח העצום הזה ולכן בעיקר רואים טבע נקי שמנוקד מדי פעם  בעיירה קטנה, קבוצת גרים או גר בודד.

גר, הוא הבית המסורתי של המונגולים. מדובר ביריעה שכרוכה בצורה מעוגלת עם גג שפיצי, קמין במרכזו וארובה שיוצאת מהחלק העליון, שבמרכזו יש גג-שמש.

אני חייב לציין שהמבנה הזה נראה ומרגיש הרבה יותר אלגנטי ונוח מהמקבילים שלו במדינות עולם שלישי אחרות, שם יש בעיקר בתי בוץ, צריפים מעופשים וכדומה.

היתרון הגדול בגר, שאפשר לנייד אותו בקלות. בתוך כמה שעות אפשר לקפל אותו להעמיס על משאית ולעבור למקום אחר. כך באמת עושים המונגולים, שהם במקור עם של נוודים, והם נודדים ע"פ מזג האוויר, צרכי מזון ושטחי מרעה למקניהם.

חברנו לנו שישה מטיילים ישראלים: איתי ורוויטל (החצופים...) אותם פגשתי לראשונה בהונג קונג בשובה ישראל, משה ויעל (או בשמם הנוסף ים וגיא...) אותם פגשנו בבייג'ין ועשינו יחד שבת בבית חב"ד בעיר, וכמובן ימית ואני (אבא ואמא.של החבורה...).

הדיל שסגרנו עם אכסניית אידרה Idre's Guesthouse, (שדרך אגב הייתה אכסניה מעולה, עם חדרים נקיים סלון ומטבח מצוינים לשימוש המטיילים), היה תשלום יומי של 38 דולר על נהג ורכב 4X4 רוסי (6.5 דולר לאדם ליום). ובדיל הזה לא להאמין קיבלנו את צוקבאטאר הנהג, העונה לשם שוקי, נשמה טובה ואדם שכל הטיול דאג לנו, ולרגע אחד לא עצבן אותנו או עשה משהו שהתפרש כניסיון ניצול או נצנוץ.

   
שכרנו אותו ל-26 יום, כיסינו בעיקר את מדבר גובי, המערב, אגם חופסגול בצפון וקצת אגמים במרכז.
הופתעתי מכושר העבירות של הרכב הרוסי שנראה די מיושן. יש לו גחון גבוהה ו 4X4.
אומנם כמעט כל יום היה משהו אחר נהרס ברכב. פעם זה הגיר, ופעם זה המנוע. תקר בגלגל היה ממש דבר שבשגרה. מדי פעם מתחפרים בחול טובעני או שוקעים בבוץ. אבל כל אלה הם חלק מהחוויה.

ביום הראשון, עברנו עם שוקי בצ'ח (השוק), מתחם ענק שם יש בסטות של כל דבר שאתם מעלים בדעתכם. החל מאוכל, דרך בגדים, וכלה בציוד לטיולים, ואפילו חיות מחמד.
לכן לא יצאנו לפני שרכשנו שני אפרוחים, קזח וגובי שמם, שהנעימו לנו את הנסיעות בשלושת הימים הראשונים עד למותם בטרם עת.
כנראה שהם לא היו בנויים לשטח, שכן רוב הטיול ישנו באוהלים ובישלנו בשטח.

  
בישולי שטח... שזה לא יבלבל אתכם. לא הסתפקנו באורז או פסטה. אני חושב שכל ארבעת חודשי הטיול שקדמו למונגוליה לא אכלנו טוב כל כך.

  
כל ערב היינו שקועים שעתיים בבישולים. התפריט כלל שלושה תבשילים ליום, שהותרנו מהם גם לבוקר המחרת.
ואלו רק חלק מהתבשילים שבושלו במהלך הטיול: פסטה, אורז (גם עם פירות יבשים), קישים ופשטידות בצל ותפוחי אדמה, אמפנדות ממלאות תפוחי אדמה, בצל רסק עגבניות וזיתים, אפינו לחמים ופיתות עם זעתר, וכשהצלחנו לדוג דגים טובים וכשרים  שמנו אותם על גחלים ממולאים בשום, בצל ותיבול טוב.

    
כמו שאתם קוראים, רעבים לא היינו. הצטיידנו בשקים של תפוחי אדמה, בצל, אורז ופסטה, הרבה שימורים, קמח. התפנקנו גם בכיסאות, קערות בישול, מגבות... בקיצור כל דבר שחשבנו שיועיל במהלך הטיול, קנינו בצ'ח.
ירקות, ביצים וחידוש מלאי ביצענו בעיירות הקטנות שבדרך.

בקיצור, לכל אלה שטוענים שאין מה לאכול במונגוליה, אין לי מושג באיזה מונגוליה הם היו.
ההיצע והשפע שיש בשווקים, וגם האוכל שמציעות המסעדות, בעיקר בבירה אולן-באטאר, עולה לדעתי עשרות מונים על האוכל שיש בסין.

במדבר גובי היינו 4 ימים במצטבר. אני לא חובב מדבריות מושבע. יש לנו מספיק בארץ ואף פעם לא משך אותי החדגוניות של המדבר (אני יודע שיש שיגידו שהמדבר ממש לא חדגוני... זו דעתי!). אבל אני מודה שמדבר גובי היה די מעניין, והשילוב של קרחון (כן, ממש קרחון...) ודיונות ענקיות, שבר את החדגוניות.

למדתי להעריך את המדבר אחרי שהגענו לאגמים ולאזורים הירוקים, שיחד עם הצבע והעניין הגיעו איתם גם ים של ברחשים, יתושים, עכבישי ענק ועוד...

   
המדבר בעניין הזה, תענוג. פשוט אין יתושים ואפשר לשבת בחוץ שעות, יום או לילה ואף מזיק לא יטריד אתכם.

יומיים נסענו עד לקרחון. בדרך הנוף היה די דומה, ערבות חומות והרים חומים. הרבה עדרים על סוסים, גמלים ושאר בהמות שרעו בדרך.

ביום השני בערב הגענו לאזור של הקרחון וביום השלישי בבוקר צעדנו חצי שעה עד לקרחון.
כיוון ששמענו שהקרחון עלוב, לא באנו עם הרבה ציפיות. וכנראה שזה שיחק לטובתנו.
הקרחון היה הרבה יותר גדול ממה שדמיינו, ואפילו אמיתי!!! הלכנו לאורכו (כ-50 מטר) והצטלמנו.

   
אתם בטח תוהים, מה עושה קרחון במדבר. זהו, שבמדבר הזה, הטמפרטורות בחורף (שזה רוב השנה) מגיעות למינוס 20 מעלות. כמו כן, יתר המקומות במונגוליה. בחורף כל המדבר מכוסה בשכבת שלג וקרח. כמובן שבמהלך חודשי הקיץ, שנעים בין יוני לסוף אוגוסט הולך הקרחון וקטן.

בבוקר בו יצאנו לקרחון, גילנו לצערנו שקזח האפרוח מת במהלך הלילה, וגובי היה במצב קשה מאוד.
בלילות, הם ישנו בתוך קופסת קרטון מחוררת באחד האוהלים, כדי שלא יקפאו למוות בחוץ.  לא באמת ידועה לנו סיבת המוות. אבל ערב לפני כן בזמן הבישולים, הם התנהגו מוזר, וניסו להטיל עצמם לאש של הגז. בסופו של דבר שמנו אותם בקופסה ליד האש כדי שיתחממו. אולי הם שאפו יותר מדי גז. מה גם שאיתי באחת הפעמים השפריץ שמן רותח, יכול להיות שהם חטפו כמה טיפות... לא נעים...

   
האמת, שקזח כבר יום לפני כן לא היה במיטבו אחרי שמשה דרך עליו. אבל היה נראה שהוא מתאושש.
מוקדם בבוקר עשיתי המתת חסד לגובי, וקברתי את שניהם בערבות מונגוליה אל מול הקרחון, ומקום קבורתם ידוע אף ידוע. יהי זכרם ברוך. החמודים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו.

כשחזרנו מהקרחון, עלינו על הרכב והמשכנו עוד 4-5 שעות עד לאזור הדיונות.

למחרת בבוקר טפסנו כשעה על אחת הדיונות הגבוהות. הנוף מלמעלה היה יפהפה. רואים את יתר הדיונות מסביב, ואת המישור המדברי בהמשך.

רק חסר כאן באגי וסנד-בורד בשביל להשלים את החוויה. יש להם מה ללמוד מהפרואנים באיקה עיירת חוף בפרו...
התפלשנו בחול, עשינו כל מיני צילומים המתאימים לדיונות, ורצנו כל הדרך למטה.

לאחר מכן המשכנו עוד יומיים עד ליציאה ממדבר גובי ועשינו סוף שבוע בעיירה שם התקיים פסטיבל הנדם.
פסטיבל זה נמשך שלושה ימים, למרות שגם שבועות אחר כך בדרכנו, פגשנו פסטיבלי נדם זהים במקומות שונים.
היינו ביום הראשון ולכן באיצטדיון הראשי היה טקס פתיחה די מרשים, בו לקחו חלק חיילים, שוטרים ומקומיים. האיצטדיון הזה הזכיר לי בברזיל את האיצטדיונים של הקרנבל שיש בשני הצדדים טריבונות ובמרכז יש את כל ההתרחשות.

  
בנדם יש בעיקר האבקות, חץ וקשת ותחרות סוסים. בהאבקות לוקחים כמתאבקים הרי אדם. המונגולים הם עם גדול וחזק. לא הייתי רוצה לפגוש אחד מהם לדו קרב. הם לובשים תחתונים ומין חולצה נשית לטעמי, והמטרה להניף את היריב ולהפיל אותו לרצפה.

כל המקומיים לבשו חג, הילדות שמלות, המבוגרים את בגדיהם המסורתיים עם המדליות שהם צברו.

דבר מגניב שיש בכל רחבי מונגוליה הוא עניין הסוסים. בארץ כשילד מגיע לגיל 6 קונים לו אופניים. אז במונגוליה כבר בגיל חמש יש לכל ילד סוס משלו. והאמת, כשאתה מבקש מהם סיבוב הם לא רכושנים והרבה מהם נותנים סיבוב.

אחת מהתחרויות בנדם היא ילדים בגילאי 6 עד 8 שדוהרים על סוסים בני שנתיים למרחק של 30 ק"מ. תחרות שאורכת כ-45 דקות. הסוסים מגיעים מזיעים ועייפים. והילדים שמפסידים לוקחים את העניין די קשה. משום מה יש להם סבר פנים לא של ילדים בני 6 או 7 אלא של מבוגרים בני 30. קחו את החיים בקלות חבר'ה... זה רק ספורט!

סוף שבוע של הנדם היה נחמד, אבל אני מיציתי אותו אחרי שעתיים (טוב, את הקרנבל בברזיל אני מיציתי אחרי שעתיים...), כנראה שאני לא בנוי לשבת ביציע ולהיות פסיבי זמן רב מדי.

את ארבעת הימים הבאים עשינו בעיקר בנסיעה, חותכים למערב מונגוליה.

עוד על אגמים, הרים וקרחונים במערב, רכיבה על סוסים וגם נפילה מהם, אגמים בצפון ועוד בסיפור המסע הבא...