שבועיים בגאורגיה (גרוזיה), טרקים, חופים וטיול בעיר הבירה.

אחרי טיול של שלושה חודשים בסין ומונגוליה לפני החתונה ואחרי טיול של חודשיים, ירח דבש, בדרום אמריקה בארגנטינה, צ'ילה וברזיל אחרי החתונה, החלטנו לעשות טיול קצר של שבועיים בגאורגיה (גרוזיה).

                  
אפשר להגדיר את הטיול הזה, טיול שלפני עבודה. ימית (אישתי) צריכה להתחיל עבודה חדשה ויש סיבה למסיבה... (כמובן שאין ברירה ונאלץ לעשות גם טיול שאחרי עבודה, אבל נשאיר את זה לעתיד...)

חברנו לנו עם זוג מקסים הנקראים "מיקילה", הלא הם מיקי והילה.
אגב, הרעיון לטיול בגאורגיה היה של הילה. אני הייתי יותר בכיוון של אפריקה. אבל מה הסיכוי שלנו הגברים אל מול עוצמתן של הנשים...

מימין: הילה, מיקי, אני וימית.

שעתיים וחצי טיסה עם חברת ארקיע (שגבו סכום אסטרונומי על כרטיס טיסה – 630 דולר לכרטיס) ונחתנו בבירת גאורגיה, טיביליסי.

טיביליסי עיר נחמדה, יש בה אזורים עתיקים יפים, כיכרות, גשרים, גנים ומבנים יפים, אך גם לא מעט עזובה ולכלוך בחלקים אחרים בעיר, אבל סה"כ עיר נעימה.   
בכל זאת, יש להם רכבת תחתית, בעוד אנחנו רכבת קלה לא מסוגלים להרים. כך שיש לתת לעיר ולעם הגרוזיני כבוד.

המטבע בגאורגיה הוא לארי. בזמן שטיילנו לארי אחד היה שווה שני שקלים.

לקחנו מונית משדה התעופה (30 לארי) ובתוך חצי שעה היינו בתחנת המרשוטקות. מרשוטקה היא כמו מונית שירות שיש בארץ ואיתן מגיעים ממקום למקום בנסיעות בינעירוניות. כמעט ולא ראיתי אוטובוסים אלא רק בתוך העיר טיביליסי.

עלינו על מרשוטקה לקזבגי, כשלוש שעות נסיעה כשבמהלכן דחף הנהג כמות נוסעים גדולה יותר מכפי שהרכב יכול להכיל, אפילו הוא ליקט בדרך שני ישראלים נוספים, מולי ואימרי.

הגענו לעיירה, וכמה מקומיים "קפצו" עלינו וניסו לשכנע אותנו לבוא לאכסניה שלהם.
הלכנו עם אחת המקומיות, זקנה גרוזינית נחמדה וחייכנית.
יש בבעלותה את אכסניית אמה Emma, שזה בעצם הבית שלה הכולל שלושה חדרי שינה. (15 לארי לאדם ללילה בחדר זוגי, 35 לארי עם ארוחות בוקר וערב).
אמה וביתה נחמדות מאוד, סיפקו לנו את כל צרכינו ונתנו לנו הרגשה נעימה מאוד בביתן. היינו ארבעתנו והצטרפו אלינו מולי ואימרי, שכבר מטיילים שבועיים בגאורגיה.

קזבגי, הוא אזור הררי. ישנם הרים גבוהים, חלק ירוקים וחלקם גבוהים יותר עם פסגות מושלגות ועמקים יפים וירוקים מפוזרים ביניהם.
קזבגי נמצאת באזור הסמוך לגבול רוסיה. יש באזור טיולים יומיים וטרקים להרים ולעמקים שמסביב.

טיפסנו כשעה וחצי עד לכנסייה גרגטי-טריניטי Gergeti trinity, שהיא אחת הכנסיות הקדושות ביותר בגאורגיה. הכנסייה ממוקמת בקצה הרכס ומשקיפה על העמק בו ממוקמת העיירה קזבגי.

לאחר מכן המשכנו לטפס עוד כשלוש שעות עד לנקודת התצפית ממנה נשקף קרחון ופסגתו של הר קזבק, ההר השני בגובהו בגאורגיה.  בשלב זה התחיל לרדת גשם ולכן התחלנו לרדת חזרה לכיוון קזבגי.

יום למחרת הצטרפו אלינו עוד שתי בנות ישראליות ויצאנו במרשוטקה לכיוון עמק טורוסו.
משך הנסיעה חצי שעה ועלה לנו 10 לארי לאדם (המקומיים רוצים 80 לארי לג'יפ שנכנסים בו 4 מטיילים).

עמק טורוסו יפה.העמק ירוק, נהר זורם במרכזו, מסביב הרים גבוהים וירוקים חלקם עם יערות עבותים עליהם. לאורך המסלול יש נהר שוצף.

    
שעה הלוך עד ההגעה לעמק, שעה-שעתיים מטיילים בעמק ושעה חוזרים באותה דרך.
אין יותר מדי מה לעשות בעמק, זהו טיול רגוע ואיטי. יש אגדות המספרות שיש בעמק גייזרים, חוץ מצינור שמתיז קצת מים לא מצאנו משהו שמזכיר גייזר.

למחרת חזרנו מקזבגי לטיביליסי. הגענו לתחנת הרכבת המרכזית וניסינו למצוא כרטיסים לרכבת לילה לזוגדידי ומשם לוקחים למחרת עוד מרשוטקה של 4 שעות עד למסטיה.

    
לצערנו הכרטיסים אזלו ליומיים הקרובים ונאלצנו לחפש אלטרנטיבות.

בעזרת גרוזיני מקומי מאוד נחמד שהסתובב איתי קרוב לחצי שעה עד שמצאנו את אזור המרשוטקות שנוסעות למסטיה. נסיעה במרשוטקה למסטיה אורכת בסביבות 9 שעות והיא יוצאת רק למחרת בחמש בבוקר.

    
לכן נשארנו לישון באזור תחנת הרכבת, באכסניה, שהתברר לנו מאוחר יותר כי היא משמשת גם כבית בושת. אבל סה"כ ישנו טוב ולא הוטרדנו הרבה מפעילותה המפוקפקת של האכסניה.

למחרת בחמש בבוקר היינו על המרשוטקה, שבמשך 9 שעות, הסיע  אותה גרוזיני זקן שנסע כמו מטורף כל הדרך. השליש האחרון של הדרך הוא לאורך נהר, ונוסעים על צלעי הרים ומהצדדים ישנם תהומות. אבל זה לא הפריע לגרוזיני הזקן לדהור. לרגע הרגשתי בהודו.
אבל הייתי עייף כל כך שחצי מהזמן ישנתי. אבל הילה המסכנה, ישבה בפאניקה רוב הנסיעה ולא הפסיקה לעשות נמק ליד של מיקי מרוב בהלה.   

גם אני בשלבים שכבר הייתי ער, קצת נלחצתי, וזרקתי הערות ביניים לכיוון הנהג, אבל חוץ מגיחוך של הנהג ויושבי המרשוטקה הגרוזינים, מד המהירות לא נראה שירד.

אז נכנסתי לראש של הודו. אם כל המקומיים רגועים, גם אני צריך להיות רגוע.

אחרי הצהריים כשעתיים לפני שבת הגענו למסטיה.
ניגשה אלינו אישה נחמדה בשם טומנה ולקחה אותנו לאכסניה שלה העונה לשם אכסניית סופיה.

האכסניה היא בעצם בית גדול שנמצאת בו כל המשפחה המורחבת (שלושה דורות), כולל תרנגולים, חזירים, פרות ועוד...

החדרים היו מצויינים, ועלו 20 לארי לאדם בחדר זוגי. ישר כשהגענו הלכנו לעשות קניות ובישלנו לשבת.

שבת עברה בנעימים, במסטיה מזג האוויר מעולה, בכל בית יש לפחות 5 עצי פרי מניבים. (גן עדן לאבא שלי שחובב עצי פרי) תפוחים, אגסים, שזיפים, דובדבנים ועוד. הצטרפו אלינו לארוחה ישראלים שטיילנו איתם בקזבגי, נורית ואבידע.

ביום ראשון שכרנו ג'יפ (50 לארי, תתמקחו כי הם התחילו ב- 100 לארי והמחיר לפי לשכת התיירים צריך להיות 50 לארי) שהעלה אותנו עד לראש הרכס בו ממוקם הצלב שרואים מהעיירה. הדרך לשם הייתה משובשת וקצת מפחידה. טוב... זה כבר בעיה של היד של מיקי.

הגענו לצלב אחרי חצי שעה נסיעה, שם נפרדנו מהנהג שחזר לעיירה. הנוף שנשקף משם היה יפהפה, העיירה ואזורי החקלאות, הנהרות הזורמים למטה, ההרים שמסביב לעמק וההרים הגבוהים שבאופק. נוף מרשים מאוד. אחרי סט צילומים במקום המשכנו לטפס ברגל כשעתיים עד לאגמים.

    
לצערנו אותם אגמים התגלו יותר כשלוליות חומות, אבל לא נורא, הדרך לשם הייתה יפה, הכל ירוק מסביב והבריזה היתה טובה. כמו שציינתי, אגמים לא ממש היו, אבל פרות וסוסים רבים רעו באזור והייתה שלווה באוויר.
שכבנו על הדשא ונמנמנו שעה קלה ולאחר מכן חזרנו חזרה למסטיה בירידה בלתי נגמרת של קרוב לשלוש שעות.

יום למחרת יצאנו לטרק בין כפרים. הוא היה אמור להארך שלושה ימים אבל התקצר ליומיים.
התוכנית הייתה לקחת ג'יפ לעיירה זבשי Zabeshi, משם הליכה של יום שלם (8 שעות) עד לאדישי  Adishi, שם נעשה את הלילה, למחרת שוב הליכה  של יום שלם עד לעיירה בשם איפרלי Iparili, ולמחרת היום לתפוס ג'יפ שייקח אותנו לאושגולי לביקור קצר ואז חזרה למסטיה.
תכנונים לחוד ומציאות לחוד.

יום לפני היציאה לטרק ניגשתי ללשכת התיירים שלהם. לשכה קטנה שעדיין בחיתולים. קיבלתי מפה מאוד לא ברורה והסברים קצת יותר ברורים.  למחרת בבוקר הגיעה נהגת עם ג'יפ שלקחה אותנו כחצי שעה עד לזבשי (60 לארי לג'יפ). הילה איחלה לנו נהגת כזו לחזרה ממסטיה לכיוון זוגדידי ולא כמו הטרח הזקן שהביא אותנו למסטיה.

המסלול של היום הראשון כלל 8 שעות הליכה, בהן אמורים לעלות 1100 מטר ביום ולאחר מכן לרדת  500 מטר עד לעיירה.
הטיפוס היה קשה, בעיקר מכיוון שהמסלול לא היה ברור, ולא פוגשים אף אחד בדרך אותו אפשר לשאול.
כל שביל בשלב מסוים מתפצל לכמה וכמה שבילים. לפעמים שבילים פשוט נקטעים ונגמרים ואז צריך לשוב בחזרה ולחפש דרך אחרת.

    
חוץ משני סימונים בתחילת המסלול, המסלול לא היה מסומן.

התחלנו את המסלול באיחור, באזור 10בבוקר מה שאומר שאנחנו אמורים להגיע עם רדת החשכה לאדישי.
טיפסנו כשמונה שעות עד לאזור שנראה כמו הנקודה הגבוהה שאליה צריכים להגיע בטרק (2700 מטר). בשלב זה לפי המפה צריך ללכת כארבעה ק"מ על הרכס ואז צריכה להיות ירידה חדה של 500 מטר עד הכפר.
שוב הגענו למצב שיש ריבוי שבילים שכל אחד מוביל לכיוון אחר. רוב השבילים נראה שנסללו ע"י מאות הפרות והסוסים שחיים באזור זה.

בחרנו שביל שהיה נראה הכי ברור והלכנו עליו. אחרי כמה קילומטרים השביל נעשה לפתע לא ברור ונראה כאילו לא דרכו עליו שנים.

    
כבר היה מאוחר, נותרה עוד שעה אחת של אור ולכן החלטנו לחפש ירידה מהרכס בתקווה להגיע לעיירה למטה.
השתמשתי בזום העצבני של המצלמה שלי (D-80 של ניקון עם עדשה של 28-200) וזיהיתי כמה מאות מטרים מתחתינו משהו שנראה כמו שביל מתפתל שיורד מטה.

חיפשנו נקודה נוחה ממנה אפשר להתחיל לרדת, ובמשך השעה הבאה ירדנו דוך למטה. הדרך הייתה הרבה יותר קשה ממה שנראתה מרחוק. חלק מהדרך היה בעצם ערוץ נחל, שהכיל סלעים, שיחים, קוצים ואפילו מים וכל זה האט אותנו מאוד. אחרי יותר משעה הגענו לשביל והתחלנו ללכת עליו. כבר התחיל להחשיך.

פחות מ- 10 דקות אחרי שעלינו על השביל הגענו פשוט לסוף שלו !!!

    
שקיעה כבר הייתה, אנחנו באמצע רכס בגובה של 2500 מטר לערך, אין לנו ציוד לינה (לא אוהל ולא שק"ש) כיוון שהתכנון היה להגיע לכפר ולישון באכסניה במקום. זיהינו 100 מטר מתחתינו אזור של עצים וירדנו אליו. חיפשנו מקום שיהיה מחסה מפני הרוחות הקרות של הלילה המגיעות מהרכסים המושלגים.

מצאנו מחסה מאחורי קבוצת עצים. מיקי ואני ניצלנו את הדקות האחרונות של קצת אור לקושש עצים. כיוון שלא הספקנו לאסוף הרבה החלטנו שנשאיר את העצים להמשך הלילה לשעות הקרות יותר (3-5 בבוקר).
פרסנו על הדשא את מעיל הרוח של הילה, לבשנו את כל הבגדים שיש לנו, כולל שלושה זוגות גרביים ואפילו גרביים על הידיים.

    
החצי השעה הראשונה הייתה כייפית. כמות הכוכבים שראינו הייתה מדהימה, כמעט כמו מאזורים מסויימים בנגב. אבל עד מהרה התחיל להתקרר עוד ועוד, וגם הטל שירד התחיל להרטיב אותנו.
למזלנו לא ירד גשם או שלג באותו יום, וגם הקור היה יחסית נסבל.
כמעט ולא ישנו, או שהקור או שהתנוחה לא הייתה נוחה.

הזמן לא זז. כל פרק זמן שנראה כמו שעתיים היה בעצם 20 דקות. אבל כמו כל דבר בחיים, הכל עובר. הגענו לשעה שלוש. אף אחד לא הצליח להירדם ליותר מ-10 דקות רצוף. אבל הקור כבר הגיע לרמות בלתי נסבלות וכולנו שיקשקנו. החלטנו להדליק את מעט העצים שיש לנו. למזלי היה לי מצית בתיק ונייר טואלט.
העצים קיבלו לחות ולקח לנו יותר משעה להדליק אותם. עם הרבה סבלנות וכמעט חבילה שלמה של נייר טואלט האש נתפסה בעצים.
היה פחות קר והצלחנו להירדם.  מדי פעם מישהו מתעורר ומנפנף ע"מ להבעיר את הגחלים... הלוואי והיה על הדרך איזה סטייק טוב.... זה בטח היה מעביר לי את הזמן!!!

עם אור ראשון, בשש ורבע בבוקר קמנו וטיפסנו כשעה וחצי בחזרה לשביל של אתמול.
קבלנו החלטה לשוב על עקבותינו. כיוון שאין לנו מפה טובה, ונוכחנו לדעת שאין תנועת מטיילים על המסלול ולכן יש לנו סיכוי טוב להמשיך להתברבר גם היום וגם במסלול של מחר.

המצחיק הוא שגם בדרך חזרה, דרך אותה עשינו יום קודם לכן, גם טעינו. השבילים כל כך לא ברורים, חלקים גדולים מהמסלול עוברים בתוך יער סבוך ולכן קשה לזהות דברים מאתמול. עשיתי עשרות טרקים בשנים האחרונות, אבל טרק עם סימון כל כך גרוע, בשילוב של חוסר תנועת מטיילים אותם אפשר לשאול, עוד לא היה לי. אבל עם בערך 4-5 טעויות, הצלחנו להגיע למטה חזרה לנקודת ההתחלה של אתמול. ניגשנו לאחד הבתים וביקשנו להזמין לנו ג'יפ חזרה למסטיה. בינתיים, אחת מבנות הבית, הביאה לנו קפה, לחם ומין נוזל דמוי אשל (ביררתי, זה עשוי מפרה...). הגרוזינים אנשים חמים ומכניסי אורחים, והם ראו שאנחנו מותשים ופשוט פינקו אותנו.

מסתבר שלא מומלץ לעשות את המסלול הזה לבד. אפשר לשכור מדריך מקומי שהולך איתנו ומנווט את הדרך.

אחרי החוויה הקשה הזו, הילה וימית הטילו וטו על טרקים ורצו חופשה. הן פינטזו על מלון, בריכה וים. ולכן לא נותרה ברירה אלא לנסוע לבטומי, האילת של הגרוזינים.

    
בטומי עיר הנופש של הגרוזינים, בדרום המדינה סמוך לגבול עם טורקיה על הים השחור.
לקחנו ג'יפ פרטי עם נהג (150 לארי לג'יפ)  כארבע שעות עד זוגדידי. ומשם מרשוטקה לבטומי, דרך של שלוש שעות (12 לארי לאדם). הגענו לבטומי, שם שוב קפצו עלינו נהגי מוניות ואנשים שיש להם אכסניות.
לא עשינו שעורי בית על בטומי, כיוון שלא תכננו להגיע אליה ולא ידענו בדיוק מה יש בה.
עלינו עם נהג מונית שאמר שיש לו אכסניה טובה. המקום שהוא לקח אותנו נראה מוזנח והוא אמר שזה המרכז של בטומי.
בכל זאת, בטומי, האילת של הגרוזינים, לא יכול להיות שזה המרכז.עשינו קצת בירורים עם כמה מקומיים והבנו שהמרכז הוא בצד השני. כלומר, כנראה האכסניה שייכת לאחותו או משהו כזה...

לאחר 3-4 ק"מ לצד השני כבר נראה היה שהגענו למרכז בטומי. מלונות יוקרתיים, כיכרות יפות ומושקעות, בניינים יפים ומסעדות.  ירדנו למרגלות מלון יוקרתי, הורדנו את כל התרמילים שלנו מהמונית וערמנו אותם בצד.
ימית והילה דרשו מלון. לא עוד לינה ב- 10 דולר. הן רוצות מלון ב-70, 80 דולר ואפילו יותר. הן רוצות פיצוי על "הטרק בין כפרים" שאני מכנה אותו "בירבור בין כפרים".

בזמן שאני ומיקי ממתינים ליד התרמילים, הגיע אדם מבוגר (בן 50 בערך) הסתבר שהוא ישראלי לשעבר, והתחיל לדבר איתנו. מפה לשם, כנראה שהתחבבנו עליו. הוא שאל אותנו אם אנחנו מחפשים מלון ואמר לנו לבוא איתו. הוא לקח אותנו למלון שבו הוא מתארח.

הכניסה למלון הייתה מפוארת, הלובי הגדול, ההדר, הרגשנו לא שייכים. כשהגענו לדלפק וסקרנו במהירות את מחירי החדרים נבהלנו. המחיר הכי זול של חדר היה 220 דולר ללילה וראינו סוויטות ב- 3000 דולר!!!.

אמרנו לישראלי הנחמד שהוא התבלבל, אנחנו תרמילאים ואין לנו את התקציב הזה.
הוא שאל אותנו מה התקציב שתכננו להוציא על מלון, ואמרנו שבסביבות 80 דולר.
"סבבה, החדר שלכם, שני חדרים, כל חדר 80 דולר". לא הבנו מה הטריק, אבל לאט לאט הבנו שהוא רציני ומתעקש שניקח את החדרים.

כנראה שיש איזון בחיים, יום אנחנו מתברברים בהרים, ישנים בחוץ כמו שועלים.
וכמה ימים אחרי, מגיע אדם טוב, שמחליט פשוט לפנק אותנו ושוכר לנו חדרים בערך סופי של 60 דולר לחדר (נשארנו יומיים ועל היום השני הוא חייב אותנו ב- 40 דולר לחדר), לוקח אותנו למסעדת דגים על חשבונו, מפנק אותנו במלון בשתייה ופירות ואפילו שולח את כל הכביסה שלנו לניקוי שעולה 150 דולר על חשבונו.

ביום שישי בבוקר כשיצאנו לתפוס את הרכבת בוקר לטיביליסי, הוא שלח אותנו עם מונית יוקרתית ספיישל על חשבונו.
אנשים טובים !!! תודה לאיש המקסים ותודה לאלוהים!

הגענו כשעתיים לפני שבת לטיביליסי, היינו קצרים בזמן ולכן נסענו לאכסניה של אירנה. האכסניה מכילה חדרים משותפים ואין פרטיות, אבל יש מטבח וחדר אוכל בו נוכל לארגן את השבת ולאכול את ארוחות השבת.

אירנה מקסימה, עוזרת בכל דבר ומשרה רוגע על דיירי האכסניה  שלה.

        
עשינו את השבת שם. למחרת ביום ראשון טיילנו בבירה, בשווקים, בכיכרות, בבית הכנסת היהודי ועוד.

בשבע וחצי בערב של יום ראשון, אחרי שבועיים בדיוק בגאורגיה, לקחנו מונית מהאכסניה של אירנה לשדה התעופה, לתפוס את הטיסה חזרה הביתה (25 לארי למונית).

לסיכום:

גאורגיה ארץ יפה. יש בה נופים עוצמתיים ויש לה פוטנציאל גדול. רק שעתיים וחצי טיסה מהארץ ואתם מגיעים לארץ של הרים מושלגים, נהרות אדירים ואנשים חמים.
רמת השירות לתייר עדיין לא מפותחת ואין יותר מדי סוכנויות המסייעות למטייל העצמאי.
אבל עם קצת שעורי בית ומידע שמקבלים מאתרי אינטרנט ומחברים שכבר עשו את המסלול אפשר לטייל בקלות ובכיף בגאורגיה המקסימה.

שבועיים זה קצר. אם יש לכם שלושה שבועות עד חודש זה עדיף.