סין – טרקים באזור דצ'ין, טרק סוסים בסונגפאן, אגמים בג'וזייגו וכמעט קטיעת אגודל...

ניהאו חברים (שלום בסינית),

כן, כן הסינית משתפרת וגם אם רק בעוד 5 מילים לאוסף הדל בלאו הכי, מיתרי הקול שלי לא בנויים לנהימות ויבבות המרכיבות את השפה הסינית.

אחרי טרק ערוץ הנמר המדלג או המקפץ, איך שתרצו לקרוא לזה... המשכנו 6 שעות לעיר דצ'ין. עיר די לא נעימה ונראית כמו אתר בנייה אחד גדול, ונראה שלא יצא משהו יפה בסוף.

כנראה שהתרגלתי לערים נעימות למראה, ודצ'ין מחזירה אותי רגע להודו.

לקחנו מונית של 20 דקות במעלה ההר לכפר קטן בשם פלייסי, הכולל בעיקר אכסניות ומסעדות. בפלייסי נעים ושקט ומשם נשקף נוף מדהים של רכסי הרים מושלגים וקרחונים, אליהם מועדות פנינו.

למחרת יצאנו בשני וואנים קבוצה של שמונה מטיילים לשמורה. נסיעה של שעתיים להרים שנראים קרובים. בדרך עצרנו בבוטקה שגבה 80 יואן כניסה + 5 יואן ביטוח. ביטוח למה ?! הם לא ידעו להשיב... כיוון שלא ידעו ממש אנגלית וגם פשוט אין להם באמת תשובה מה משמעות הביטוח. כמובן שביקשנו לבטל את ביטוח המנהלים הזה...

עם כרטיס סטודנט מקבלים 50% הנחה. לכן כולם שלפו כרטיסים עם תמונות, בין אם זה כרטיס אדי, ספרייה או רישיון. בד"כ לסינים אין מושג באנגלית ולכן קל לעבוד עליהם. אבל הפעם הם חיפשו את המילה student , ולכן רוב הכרטיסים נפסלו. כרטיס הסטודנט שלי שפג תוקפו שנה שעברה עבר בהצלחה. כנראה גם במספרים הם לא חזקים...

הגענו לנקודת ההתחלה. שם ישנם מקומיים עם סוסים ספק חמורים, המציעים תמורת 160 יואן לחסוך לנו שלוש שעות של טיפוס. אבל אני מניח שאם רצינו לחסוך טיפוס היינו נשארים בבית מול המרקע בתוכניות של אייל פלד או נשיונל-ג'אוגרפיק.

טיפסנו כשלוש שעות עד לפאס, ומשם ירדנו שעה וחצי  נוספות עד לכפר יובנג העליונה ועוד חצי שעה של הליכה בוואדי ליובנג התחתונה, שם העברנו את הלילה.

הדרך הייתה ברובה בתוך יער, אני אישית לא אוהב הליכה בבוש, אבל הזמן עבר מהר כאשר הלכנו קבוצה של 4 ורוב דרך התווכחנו בענייני היום. הנושא היה מה ההבדל בין תרבות לאורח חיים והאם אדם יכול להחזיק יותר מתרבות אחת ואם זה יכול להתנגש באחרת... בקיצור, דיברנו שטויות!

למחרת התפצלנו, שלושה הלכו 8 שעות הלוך חזור לקרחון ולאגם שמתחתיו.

וחמישה האחרים ואני ביניהם יצאו לחמש שעות למפל סמוך לקרחון.

הדרך הייתה יפה, כל הדרך מולנו מתנשאות פסגות מושלגות, נהר שיוצא מהקרחון למעלה זורם לשמאלנו והרבה ירוק. הגענו סמוך לקרחון קטן ועצרנו אל מול מפל שנופל מגובה רב ובדרך רובו הופך לנתזי מים, שנעים לאן שהרוח נושאת אותם. שכבתי על הקרקע עם הראש אל המפל שמעליי והבטתי מהופנט כשעה על המפל, שמשנה כיוון כל כמה דקות.

בדרך למטה חזרנו ימית ואנוכי דרך הקרחון. ראינו יאקים שוכבים עליו ולכן הנחנו שהוא בטח יצליח לשאת אותנו. בקצוות שלו, היכן שיצאו נחלים של מים, נזהרנו שלא יקרוס תחתינו.

תוך שעתיים שבנו לכפר יובנג, ישבנו אל מול ההרים המושלגים שמולנו, נחים, קוראים ספרים ועוקבים אחר השקיעה שירדה מאחורי ההרים. שעתיים אחרינו הגיעו השלישייה האחרת.

למחרת טיפסנו חזרה ליובנג העליונה ומשם לפאס, ובאותה הדרך שבאנו, חזרנו.

כבר באותו יום חזרנו לדצ'ין, ישנו בה ולמחרת יום שישי חזרנו לשנגרילה.

למחרת בשבת החברה הדוסים (ימית, גוזל ואני) נשארנו בשנגרילה, היתר המשיכו בנסיעה של יומיים לעיר צ'נגדו.

פרוש שנגרילה זה "גן עדן". לא ברור לי מה בדיוק גן עדן במקום הזה. כנראה מקדם מכירות למקום.

העיר נחמדה אבל לא יותר מזה. את האזור העתיק (שלא בדיוק עתיק) כל הזמן בונים ומפתחים. ישנה פגודה וגלגל תפילה ענק על אחת הגבעות ונוף העיר נצפה ממנו...לגבי המראה הנשקף, אתם תשפטו ...

אחד הדברים המעניינים יותר בשנגרילה הוא שכל יום בשעה שמונה בערב בכיכר המרכזית בעיר העתיקה מתקיימים ריקודים המוניים של מאות מקומיים סינים לצלילי מוזיקה מקומית.

לכבוד שבת קניתי פירות אפילו אבטיח אדום על הסכין... שיסתבר שיגרום לי צרות לא מעטות.  על מנת שנוכל את האבטיח קר, ביקשתי מבעלת האכסניה לשים את האבטיח עד שבת בצהריים במקרר שלה.

למחרת בשעות הצהריים המאוחרות לכבוד סעודה שלישית, נגשתי לקחת את האבטיח מהמקרר וחזרתי למרפסת, בה ימית וגוזל חיכו. שמח וטוב לב, בידי האחת אבטיח קר עד קפוא ובידי השנייה סכין לדרמן חדה.

לפחות הספקנו להנות מהאבטיח וכל אחד אכל חתיכה או שתיים ואפילו כיבדנו תייר שישב לא הרחק מאיתנו.

בניסיון החיתוך האחרון, האבטיח היה די קשה וקפוא ולכן הפעלתי כוח רב. אומרים שלדרמן הוא האולר בעל הסכינים הטובים ביותר, אני... מסכים. הוא הצליח לחתוך את האבטיח הקפוא ובדרך לחתןך לי "שליש" אגודל.

עם חתיכת בשר שמדלדלת לי מאגודל שמאל ולא מעט דם, רצנו לבית החולים (אל תדאגי אמא, לא נסענו... רצנו ברגל...).

בית החולים הוא מבנה יפה בין 6 קומות אך משום מה הוא די שומם. כנראה הסינים לא חולים אף פעם...

לראשונה לא היינו צריכים להעביר דקות ארוכות בהסברים. פשוט הראיתי את האגודל וגם סיני הצליח להבין מה אני רוצה. רופא סיני צעיר וחביב טיפל בי, כשהוא מדבר סינית ומחייך במבוכה כל פעם שאני פולט צעקת כאב בזמן הטיפול ובביצוע 5 תפרים. שני סוגי אנטיביוטיקה והוראות בסינית ללכת לבדיקה בעוד יומיים. נפרדתי מ- 176 יואן וחזרנו לאכסניה.

ביום ראשון בצהריים לקחנו אוטובוס שינה של 12 שעות עד לעיר בשם ג'יגיאנג אליה הגענו לפנות בוקר. אין מה לעשות בה חוץ מלהמתין לרכבת שתצא באחת בצהריים.

אבל אני מצאתי מה לעשות בה... הרי יש לי אגודל שמצריך בדיקה. לכן חיפשתי בסביבות תחנת הרכבת בית חולים ומצאתי מבנה גדול בין 5 קומות שמתנוסס עליו צלב אדום והנחתי שזה בית חולים.

עברתי בכל הקומה הראשונה והשנייה דופק על דלתות וצועק את המילה דוקטור. אחרי חמש דקות נפתחה דלת ומאחוריה אחות מנומנמת. הראיתי לה את האגודל החבושה שהייתה ספוגה בדם. היא כנראה הבינה, לקחה אותי לחדר טיפולים, ולפני שהתפנתה להחליף לי תחבושת, צחצחה שיניים בכיור לידי.

מסתבר שהרופא שתפר לי את האגודל בשנגרילה השאיר מרווח גדול מדי בחתך ולכן האגודל המשיך לדמם. ניסיתי להסביר לאחות כי צריך עוד תפר או שניים אבל ללא הועיל. היא חבשה לי את האגודל, גבתה ממני 30 יואן ושלחה אותי. אבל בתוך דקות גם התחבושת הזו האדימה.

נגשתי שוב למלאכת חיפוש רופא בבית חולים. מוזר, בית חולים כמעט בלי רופאים וגם לא היו חולים... כנראה הסינים לא חולים!

מצאתי אחרי כמה דקות רופא מבוגר או לפחות כך הוא נראה... היה לו חלוק לבן.

כשאני מזהה שהסיני שמולי לא מבין אנגלית אני בד"כ מדבר עברית. כי ממילא הוא לא מבין ולי קל יותר להתבטא, בעיקר עם הקללות.

אחרי הסבר בעברית נראה שהרופא הבין אותי, הוא שלח אותי לשלם 81 יואן נוספים ואז נגש למלאכת התפירה. הוא לא היה עדין ולא חייך אפילו פעם אחת. הוא הוסיף לי שני תפרים ובאותו רגע התגעגעתי לרופא הסימפטי והחייכן משנגרילה.

נסיעה של 10 שעות ברכבת שינה והגענו לעיר צ'נגדו.

צ'נגדו העיר הגדולה במחוז סיצ'ואן והעיר החמישית בגודלה בסין. כמעט 6 מיליון אנשים.

בצ'נגדו ביקרנו במרכז לגידול דובי פנדה. אני מסכים שהם ממש חמודים, איך שהם נראים ואיך שהם משחקים. אבל זו חיה מטומטמת ברמות ולכן אין לי הרבה כבוד אליה. ממה שהבנתי, שמרוב שהיא מטומטמת, ע"מ לגרום להם להזדווג, מראים להם סרטי פורנו של דובי פנדה. אחרת אין להם מושג מה עושים ואיך עושים.

לאחר מכן נסענו ללושן מרחק שעתיים, שם חצוב בהר על גדות נהר גדול, הבודהה  היושב הגדול ביותר בעולם. אכן פסל אדיר ממדים המתנשא לגובה של 70 מטרים.

למחרת ביקרנו בפגודה ומקדש קטן בעיר והסתובבנו הרבה במרכז מחשבים ענק. כן, זה היה גן עדן בשבילי. אבל אז נזכרתי באגודל, שכבר שלושה ימים כואבת לי מאז הסבב השני של התפרים.

מכיוון ששמעתי שיש מרפאה מערבית, בה ישנם רופאים שמדברים אנגלית, חשבתי שכדאי ללכת לבדוק את התפרים ולוודא שהסינים לא דומים להודים ושהם עשו לי טיפול טוב.

948!!!! אתם בטח תוהים מה המספר הזה? טוב, זה בהחלט לא מספר המזל שלי....

נגשנו למרפאה יוקרתית יחסית לבתי חולים אחרים שראיתי בסין. פקידת הקבלה דיברה אנגלית רהוטה וכינתה אותי "אדון" וידעתי שאני צריך להוסיף 50 יואן על הכינוי הזה. פתחו לי כרטיס חולה מפורט... בטח זה יעלה לי עוד 35 יואן...

אחרי זה "אדון יהב" התבקש להמתין. ולאחר חמש דקות הגיעה אחות סינית, גם היא עם אנגלית רהוטה וביקשה "מאדון יהב" לבוא אחריה. נכנסנו לחדר הרופא, ושם ישב רופא לבן, חביב מאוד, נראה אמריקאי. הוא ביקש מברברה לבדוק לי לחץ דם וחום. אחות סינית בשם ברברה?! זה בטח יעלה לי עוד 120 יואן...

הרופא הסתכל 20 שניות על האגודל, לחץ פה ולחץ שם ואז הפטיר את המשפט הכל כך יקר: there is nothing we can do, let's hope for the best. בתרגום חופשי לטמבלים שלא למדו בתיכון: אין מה לעשות, נקווה לטוב.

כמה אתם חושבים שאני צריך לשלם לרופא על משפט כזה???

בקיצור, ברברה (בטח קוראים לה יאנג) חבשה לי את האגודל והלכנו לשלום, לא לפני שנפרדתי מ .... 948 יואן!!!!

ידעתי שזה יהיה יקר, כל התפאורה מסביב, סינית בשם ברברה, "אדון יהב", ומרפאה עם מיזוג... לא נורא, בשביל זה עושים ביטוח נסיעות לחו"ל.

לצורך ההשוואה, עלות בדיקת רופא וביצוע 5 תפרים +  שתי חבילות של שני סוגי אנטיביוטיקה בשנגרילה עלתה  176 יואן. ובמרפאה זו, רק להסתכל לי על הפצע, להגיד משפט מאוד לא מועיל, ולחבוש לי שוב את האגודל, עלה לי 948 יואן. בג'יג'יאן גבו לי 30 יואן על חבישה... לך תבין...

אחרי שלושה ימים בצ'נגדו, המשכנו בנסיעה של 10 שעות לעיר סונגפאן.

רוב הדרך נסענו לאורך נהר גועש ובצידי הדרך ניכרו הנזקים הכבדים של רעידת האדמה שהתחוללה כאן לפני שנה. גשרי בטון שקרסו, כבישים לאורך מצוקים שמלאים בסלעים וחול שקרסו עליהם מההרים מעל. אפילו רואים פה ושם רכבים מבצבצים מהחול שנלכדו בזמן רעידת האדמה.

ברעידת אדמה זו נהרגו כ-120 אלף סינים. מספר עצום שלא נתפס.

לאורך כל הדרך, כעשר שעות נסיעה, רואים אין ספור פועלים סינים שעובדים לשקם את הכבישים והתשתיות שנהרסו.

סונגפאן עיר יחסית קטנה, מסביבה מתנשאים הרים ירוקים.

עשינו שבת בעיר וביום ראשון יצאנו שבעה מטיילים לטרק סוסים של שלושה ימים.

בסונגפאן רק סוכנות אחת שמורשית להוציא תיירים בנוסף למקומיים, ולכן לא ניתן היה לשבור את המונופול הזה. שילמנו כל אחד 540 יואן (כ- 300 ₪) וכל אחד קיבל סוס, חמר סיני צמוד שגם הוא עם סוס משלו כמובן. והם החמרים דואגים לכל: אוכל, לינה, סוסים ובקיצור, להכל.

האזור מקסים, הרים ירוקים, עמקים בהם יש כפרים קטנים, נהרות והרבה ירוק. רוב הזמן הסוסים הלכו כיוון שהיו עליות או ירידות, אבל במישורים הם רצו ויש כמה ברי מזל כמו גוזל ואסף שזכו בסוסים רציניים שגם דהרו.

הסוס שלי היה חסר אישיות, לא מופרע, לא פסיכי ואפילו ללא רצון משלו. פשוט סתם משעמם. אבל היה מצחיק לראות סוסים אחרים, כאלו שכן יש להם אישיות שפשוט מחליטים בשלב מסוים לצעוד לתוך סבך שיחים בלי להתחשב ברוכב המסכן שנשרט ורק בקושי מצליח להישאר על הסוס, או כאלו שתמיד חייבים לבחור בדרך אחרת מיתר השיירה.

האוכל לא היה משהו אבל מזין מספיק. הלינה באוהלים הייתה מצוינת.

בערבים ישבנו לדבר, לשיר ולצחוק מול מדורה שהמקומיים, איך לא, עשו בשבילנו.

היום השני הוא יום ארוך. רכבנו להר הקרח Ice Mountain. אמנם היה מעונן ולכן לא ראינו אותו, אבל האזור הסמוך לו היה יפה והדרך לשם הייתה יפהפייה עוד יותר.

יום אחרי שחזרנו, נסענו יומיים לג'וזייגו מרחק שעתיים מסונגפאן.

בג'וזייגו ישנה שמורה יפה ובה שני עמקים שמתחברים לעמק אחד. בשמורה זורמים נהרות שיוצרים מפלים שונים בגדלים וצורות שונות, אגמים רבים בצבעים שונים, ביניהם אגמי מראה. כמובן שכל האזור ירוק מאוד ומסביב הרים גבוהים ומיוערים.

במקום כזה רק טבעי שהסינים יגבו הון ואכן כך היה. כרטיס כניסה עולה 220 יואן. לבעלי כרטיס סטודנט 170 יואן. כמובן שכולנו הוצאנו את כל "כרטיסי הסטודנט" שלנו על מנת לזכות בהנחה.

כשאסף הגיש את הרישיון נהיגה שלו, הפקידה שמה לב לציורי הרכב המופיעים בגב הכרטיס, הלא הם סוגי הרכבים שבעל הרישיון רשאי לנהוג בהם. הפקידה התחילה לחשוד ולא הסכימה לקבל את התעודה הזו. אך לאחר שהסברנו לה שאלו סוגי הרכבים איתם אסף מורשה להיכנס לתחומי האוניברסיטה ובמקביל הוציא אסף תעודה נוספת עם התמונה שלו  (אני חושב שזה היה הפרמיט לטרק האנפורנה בנפאל...) והסביר שזה האישור האחרון מהאוניברסיטה, היא התרצתה. אני מניח שהיא הבינה שאנחנו מסבנים אבל מה איכפת לה...

טיילנו יומיים בשמורה. חלק מהדרך עשינו ברגל בשבילי הליכה וחלק עלינו על אוטובוסים בתוך השמורה על מנת להגיע למקומות המרוחקים.

כשחזרנו לסונגפאן, תפסנו טיסה זולה לשיאן בעלות 350 יואן במקום 700 יואן לטיסה של שעה וקצת. נסיעה באוטובוס + רכבת של יומיים עולה מחיר כמעט זהה. התמזל מזלנו.

על שיאן, חיילי הטרקוטה והבירה בייג'ין בסיפור המסע הבא...